בנם של מרים ואברהם. נולד ביום כ"ח בניסן תרצ"א (15.4.1931) ברומניה, בעיר סיגט שבחבל טרנסילבניה. אח צעיר לארבעה אחים.

אימו נפטרה בעת לידתו. כעבור שנתיים הוא עלה ארצה עם אביו ורעייתו השנייה ועם אֶחיו. המשפחה השתקעה ברחובות, ושמואל למד בחדר ובהמשך בישיבה.

בשנת 1947, בגיל שש-עשרה, הפסיק את לימודיו ויצא לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. בעקבות זאת עבר לבדו לתל אביב.

עד מהרה התנדב למחתרת אצ"ל (ארגון צבאי לאומי) בעודו מסתיר ממפקדיו את גילו הצעיר. במקביל למד לימודי ערב כדי להשלים את השכלתו התיכונית.

לאחר שלחם במלחמת העצמאות, במסגרת אצ"ל ובהמשך בצה"ל, השתחרר ושב לביתו.

בשנת 1953 נישא לגיזה, שאותה הכיר זמן קצר לפני כן. היא הייתה לבדה, בלי משפחה, אחרי שעלתה ארצה בנעוריה מרומניה באוניית מעפילים. השניים גרו בצריף בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, ולאחר שהצריף נשרף, עברו לגבעתיים.

נולדו להם בן ובת – חיים ומירי. שמואל היה בן זוג אוהב ואיש משפחה מסור. רעייתו וילדיו אהבו אותו מאוד.

במלחמת ששת הימים בחודש יוני 1967 גויס לשירות מילואים. במהלך המלחמה נפצע, ולאחר מכן הוכר כנכה צה"ל. הפציעה וסיבוכיה ליוו אותו לאורך חייו.

שמואל, איש אוהב אדם, בלט בנתינה וברצון לתרום לזולת. בגבעתיים התנדב בכמה עמותות ועזר בגיוס תרומות, בהן "האגודה למלחמה בסרטן" ו"אקי"ם" (האגודה לקימום ילדים מפגרים). בורך בשמחת חיים ובקלות יצר קשרים חברתיים.

בשעות הפנאי נהנה מתחביבים רבים. במיוחד אהב ספורט: כדורגל, כדורסל, וכן לשחק מטקות בחוף הים, מקום שהיה חביב עליו במיוחד.

שמואל גלזר נפטר ביום כ"ז בטבת תש"ן (24.1.1990). בן חמישים ותשע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. הותיר אישה, בן, בת, נכדים ואחים.

משפחתו הנציחה את זכרו בתרומה לארגון "ויצו" בגבעתיים. בכספי התרומה הותקנו מזגנים בכל גני הילדים של "ויצו" בעיר. כן תרמה המשפחה מלגות על שמו עבור מורה מלווה לילדים חולי סרטן ועבור סטודנטים מהפריפריה הלומדים במוסדות אקדמיים.

שמואל מונצח בבית יד לבנים בגבעתיים.